פסק-דין בתיק ב"ל 2888-05

1.         התובעים הם אלמנתו וילדיו של המנוח מאהר ראוף ג'ראיסי ז"ל (להלן:           " המנוח"), אשר נפגע בתאונת דרכים קשה שאירעה בחודש אוגוסט 1998          (להלן:" התאונה"), ומאז התרחשותה לא שב להכרה עד שהלך לעולמו ביום           28/05/01.

            מושא התביעה שבפנינו, נכון למועד הגשתה, הייתה החלטת הנתבע מיום         15/07/05, לפיה המנוח לא היה תושב ישראל החל מיום 31/10/93.

            לאחר שנשמעו עדויות והובאו ראיות בשאלת תושבותו של המנוח, בירור          שסבל עיכובים רבים, בעיקר בשל קשיים בהבאת עדים, קיבלה ב"כ הנתבע את             המלצת בית הדין ונאותה להכיר בתושבותו של המנוח נכון למועד התאונה.

            בעקבות הכרה בתושבותו של המנוח, נבדקה מחדש תביעת התובעים לגמלת    שאירים, והוחלט לדחותה מחמת נפרדות.

בפני בית הדין הובאו, איפוא, עדויות וראיות משלימות, בשאלת זכאותם של התובעים, ובעיקר של התובעת מס' 1 שהייתה אלמנת המנוח (להלן:" התובעת"), לגמלת שאירים, נוכח הטענה לפיה הייתה נפרדת מהמנוח בתקופה שעובר לפטירתו (יוער כי נכון למועד הגשת התביעה היו התובעים מס' 2 ו - 3 קטינים, ונכון למועד השלמת הדיון כבר כל ילדיה של התובעת מס' 1 בגירים) .

2.         לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות שהובאו בפני בית הדין, מוצאת      אני לנכון לקבוע את העובדות הבאות -

            א.        המנוח והתובעת, שהיו קרובי משפחה, נישאו בשנת 1975 ונולדו להם                ארבעה ילדים.

            ב.         זמן מה לאחר נישואיהם החל המנוח להשתמש בסמים והתמכר                                    לסמים קשים.

                        המנוח עשה שורה של ניסיונות גמילה, חלקם תוך שהייה במרכזי                                  גמילה שונים בארץ, ואלה, למרבית הצער, לא עלו יפה.

                        בשלב מסוים במחצית הראשונה של שנות התשעים אף ריצה עונש

                        מאסר עקב הרשעה בעבירות הקשורות לסמים.

            ג.         מאחר והמנוח והתובעת היו נוצרים חברים בעדה הקתולית, נשלח                    המנוח, בשנת 1993 לערך, למוסד לגמילה מסמים המנוהל ע"י הכנסייה                         במנזר בסאלוצו שבאיטליה.

                        המנוח שהה במנזר תקופה ממושכת בת כשלוש שנים, ונטל חלק                                    בתוכנית של פיקוח קפדני מצד האחראים על הנגמלים, שבמסגרתה גם                 הוגבלה האפשרות ליצור קשר עם בני המשפחה בעיקר בשלבים                             הראשונים של תהליך הגמילה.

במהלך אותה תקופה היה המנוח בקשר מכתבים רצוף עם התובעת, ילדיו ומשפחתו, ומעת לעת ככל שהדבר התאפשר שוחח עימם טלפונית.

                        לקראת סוף תקופת שהותו במנזר נתבקשה משפחתו לבוא וליטול חלק                         בפעילות שהתקיימה במקום, והתובעת וילדיה נסעו למקום לתקופה                    בת כחודש ימים, השתתפו בפעילויות ובעבודות שנעשו יחד עם                               הנגמלים,  ובסופה של שהייה זו חזרו לארץ יחד עם המנוח.

                        כל אותן שנים גידלה התובעת לבדה את ארבעת ילדיהם, ופרנסה אותם                         בדוחק מעבודתה כמורה בבית ספר בכפר כנא, מקום מגוריהם.

            ד.         לאחר תום תקופת שהותו במנזר בסאלוצו, שהה המנוח בארץ מספר                 חודשים במגמה לחזור בהדרגה לשגרת חיים סבירה, כאשר בחלק                         מהלילות לן בביתו וחלק בבית אימו או דודתו, ובמהלך הימים עצמם                       שהה בביתו עם התובעת וילדיהם.

                        בהמשך, החל משנת 1997, שוגר המנוח מטעם הכנסיה למוסד גמילה                 אחר שלה, בפלורידה בארה"ב, להמשך והשלמת התהליך השיקומי.

                        גם בתקופת שהייתו בארה"ב התקיים קשר מכתבים וקשר טלפוני רציף                       בין התובעת למנוח.